שיחה מתמשכת

לא כל אמן מיטיב לשוחח. השיחה המתמשכת שמנהל נועם רבינוביץ היא סוג של דיאלוג מתמשך, בעל נשימה ארוכה, הנפרש על פני שנים. נקודת המפגש שלי עם נועם רבינוביץ ויצירתו הייתה בשנת 2005. התחברתי לעבודת הרקמה שלו, אהבתי את עבודות העץ, את היצירה שהזכירה לי יותר מכל את שיעורי המלאכה בבית הספר הקיבוצי שבו גדלתי. הזמנתי אותו להציג בבארי, להתייחס למקום ולחלל של הגלריה. נועם חשב על כך זמן מה ולבסוף ביקש שאשלח אליו חומר על המקום. מתוך בחירה ביקש לעבוד מתוך החומרים שאבחר עבורו ולא לבוא ולהתרשם מהמקום בעצמו. "כל מה שתחליטי הוא טוב בשבילי. שלחי מה שאת רוצה". ואני שלחתי. בכמה משלוחים. אספתי ספרים שיצאו בבארי, תמונות, יומונים ועוד. נועם ישב בסטודיו שלו בבית השיטה, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מהקיבוץ הדרומי שלנו וקרא הכל בשקיקה, כמה פעמים. הוא גילה בקיאות בלתי רגילה בכל הפרטים. הוא צלל לתוך עולמו של קיבוץ בארי, התוודע למושגיו, לסיפורי הוותיקים, לבעיות שהעסיקו את הקיבוץ ולהיסטוריה שלו. לבסוף הודיע לי שבחר במפה משנת 1984 שהודפסה בלקסיקון הקיבוץ "דברי ערך" שיצא לכבוד חמישים שנות הקיבוץ. המפה שעוררה את התעניינותו הייתה מפה בה מתוארים מבני הקיבוץ, אזור בתי הילדים, מבני ציבור, השכונות הוותיקות שהיו אז: "משמר הגבול", "הצעירים", "הקומותיים". מעל השרטוט החלש הובלטו ארבעה מבנים בכחול ומוספרו, ולמפה צורף מקרא. אלה הם ארבעת הבתים הערביים הנטושים שנעזבו לפני מלחמת העצמאות ונמצאו במקום כשהעתיקו את נקודת הישוב לאחר המלחמה ב–1949 מנחאביר לבארי במיקומה היום. המקרא מפרט את השימושים של המבנים היום. כששאלתי למה בחר דווקא במפה הישנה הזו (הרי שלחתי לו כמות רבה של חומרים אטרקטיביים יותר), השיב שמעניין אותו האופן בו הקיבוץ מציין את הבתים, שחלקם כבר אינם, על המפה, ולא מוחק ומדחיק את קיומם. אנחנו, כבני המקום, זוכרים את הבתים האלה כחלק מנוף הקיבוץ: באחד מהבתים שכנה המדגרה - נהגנו לבוא לבקר שם ולצפות בביצים המוארות באור אדום, באפרוחים שאך בקעו מביציהם וגודלו במגירות, ולעתים במחזה הפלא - אפרוח עם שלוש רגליים. בבית נוסף, שניצב מול המדגרה, שכן המכון הביבליוגרפי. עבד בו בוכסי, אבא של רענן, והיינו באים לבקר אותו. בשנת בר המצווה נהגנו להתאמן בקפיצה לברזנט מגגו השטוח. את המבנה ששימש כבית הדפוס הראשון אינני זוכרת. בילדותי כבר עבר הדפוס למבנה החדש, ובמקום שעליו עמד נבנה "בית העם", אך כולנו התחנכנו על התמונה המפורסמת שלו שצולמה ממגדל המים. אין בן בארי שאינו מכיר אותה. המבנה הרביעי ניצב מחוץ לגדר הקיבוץ, על חלקת שדה בסמיכות לפרדס, ונקרא בפי כל "בית השייח'". בניין מט ליפול, עטור בכתובות בערבית ועברית, מפחיד. בנערותנו אהבנו לארגן בסביבתו את מסיבות ה"פגש–קש" המפורסמות, והוא שימש כתפאורה אקזוטית באותם לילות קיץ. הזמן חלף, והבתים שינו שוב ושוב את ייעודם. המדגרה נסגרה, המבנה הפך למחסן האקונומיה, ומאוחר יותר ל"מחסן של אריה גולדשטיין", ומילאו אותו במזרונים מעופשים. לאחר מכן הפך לסטודיו לאמן שבא להתגורר בקיבוץ. כיום הוא הסטודיו שלי. בניין המכון הביבליוגרפי שמולו הזדקן ונסדק עד שלא היה מנוס מהריסתו. נשארה במקום קרחת אדמה צובטת לב, וכך קרה גם עם "בית השייח'". אנו, ילדי בארי, לא הבחנו באופן מיוחד בהבדל בין בתים אלה, שליוו את ילדותנו, לבין בית הרופא הישן, צריף חדר האוכל או מחסן התערובות שנבנה בסמוך לאסם. רובנו לא שאלנו את עצמנו מעולם מה ההיסטוריה שלהם, מי גר כאן לפנינו ומדוע הסתלק. אם המבוגרים לא היו אומרים "בית ערבי", גם לא הייתי יודעת שיש להם איזה סיפור מיוחד. אבל נועם ראה במפה יותר משרטוטים ועובדות כתובות. הוא הבין שבמפה מתאחדים ההיסטוריה של המקום, החוויות והזיכרונות של אנשי המקום עם הקודים והסימנים הגרפיים. העבודה על מפת בארי הפכה עבור נועם למעין מסע התוודעות למקום באופן וירטואלי, כשהוא לומד בעל פה כל סימן, מבנה ושביל. הקשר בינינו, השיחה וההתכתבות הניבו שלוש תערוכות. הראשונה הוצגה ב–2006 בגלריה בבארי, השנייה לאחר שלוש שנים בבית האמנים בתל אביב, והשלישית לאחר שלוש שנים נוספות שוב בגלריה בבארי. בתערוכה הראשונה בבארי ב–2006 הוא השתמש במפה הנתונה כמצע לעולם הדימויים הפרטי שלו. בין ה"סימנים המוסכמים" של נועם רבינוביץ יימצאו תמיד דימויים מעולם הטבע והבוטניקה, הגיאולוגיה, הגיאוגרפיה, החקלאות ודימויי ילדות. הוא צייר ורקם על גבי מפת בארי עלים ופרחים - לעתים לקוחים מתוך ספרי טבע לילדים, מחרשה, מגרופית, סימני תלמים באדמה, סימוני זרימת הרוחות, עיטורי כותרות ודגלים וסנוניות. התערוכה הסתיימה, אך לנועם רבינוביץ קצב משלו שאינו מותאם לזמן תערוכה או פרויקט, אלא לעניין האישי שנוצר אצלו. הוא סיפר שהוא ממשיך לעבוד על המפה. בשנת 2009 הוצגה תערוכתו השנייה בנושא מפת בארי בבית האמנים בתל אביב. קראנו לה "שיחה מתמשכת". השיחה בין נועם לבין מפת בארי נמשכה, וכך גם בינו כאמן לביני כאוצרת. בעבודות אלה חלה התפתחות, כשהמפה מוצבת במרכז הדף והטיפול עובר לשוליים, כמעין פירוש לטקסט בדף גמרא. נועם יצר מעל 40 עבודות בסדרה זו, אך גם לאחר התערוכה הוא התקשר אלי ואמר בבת הצחוק האופיינית לו, "עשיתי עוד מפות בארי. זה עדיין לא הפסיק להעסיק אותי." בשתי הסדרות יחד יצר נועם 70 מפות. בתערוכה השלישית, 2012, עוזב נועם את העיסוק ב"מפת בארי" ומתמקד בארבעת הבתים הערביים. על פניו הצעד שלו מזמין התקרבות אל הבתים הישנים, הגדלתם והנכחתם, שהרי הם העילה לעניין שלו במפה מלכתחילה, אך קורה תהליך הפוך: הפרטים הקונקרטיים, הלקוחים מהמציאות (המפה) נעלמים מעבודתו, ובמקומם משתלטים דגמי העלים על המרחב הציורי. היצירה שלו גולשת לתחום המדומיין, כשהוא מצהיר שהוא יוצר "קישוטים" לקירות הבתים פנימה. נועם פונה לזיכרון, לסיפור ועוזב בהדרגה את הממשי והקיים. למי מיועדים הקישוטים של הבתים? לדיירים שנטשו אותם או לאלה שהתיישבו בהם משנת 1949? למי שזוכר ויודע או למי שמדמיין ומתעניין? עבודתו של נועם רבינוביץ מופרכת מבסיסה: נועם חוקר מזה שבע שנים מקום ישוב זר שאין הוא מכיר את אנשיו ונופיו, מפתח אינטימיות עם מקום שאין לו כל קשר מוקדם אתו. ההתחברות שלו לבארי ולבתים הראשונים שלה קורמת עור וגידים על ידי כך שהוא מטביע על המקום הזר את עולמו האישי, מנכס אותו והופך אותו בדרך זו לשלו. המסע של נועם מרתק ומפליא כאחד, ואין לדעת אם זהו סופו. גם לא צריך.