ארבעה בתים וקיבוץ

1.בית נטוש - מאוחר יותר - הדפוס הראשון 2. בית נטוש - מאוחר יותר - כיתת אשל 3. בית נטוש - מאוחר יותר - המכון הביבליוגרפי 4. בית השייח'. מפת בארי, 1949, מקרא משנת 2005 עובד נועם רבינוביץ על מפת קיבוץ בארי, המפגישה בין מערך הבינוי של הקיבוץ לבין מצבו ב–1949, כשעדיין ניצבו בתוכו ארבעה בנייני אבן נטושים1. ארבעה בתים החורגים מתוך הגריד הארכיטקטוני המסודר של בתי הקיבוץ ואינם משתלבים במערך המרחבי הלוגי שלו - עובדה שתבלוט לעין בסדרת העבודות של רבינוביץ. המקרא, המודפס בפינה הימנית התחתונה של המפה (ראו המוטו של רשימה זו) מפרט ביובש לקוני את הכרוניקה הקצרה של ארבעת הבתים, המתחילה מנקודת הנטישה: בראשית, לא היו אלה ארבעה בתי מגורים לאנשים, אלא כבר 'בתים נטושים'; מאוחר יותר, ככל שהקיבוץ החדש הלך ונבנה סביבם, הוסבו הבתים לשימושים שונים: בית דפוס, כיתה, ארכיון. באופן מפתיע הקרטוגרפיה הרשמית של קיבוץ בארי אינה מוחקת ואינה מעמעמת את הפרטים, אלא מציעה נרטיב פרטי שכולל "ארבעה בתים נטושים" בשלב הראשית שלה ומקיימת דיווח מלא על השימוש המשני שלהם, 'מאוחר יותר'. המונח "בית נטוש" מופיע כאן כפשוטו, כסימון טופוגרפי מנותק מכל הקשר, כנקודת מוצא המהווה שלב בתהליך מתמשך של בנייה והריסה ובכרוניקה של חילופי אוכלוסין, שההיסטוריה האנושית מכירה באין ספור גרסאות. רבינוביץ, יליד קיבוץ דפנה וחבר ותיק בבית השיטה, עובד על מפה של קיבוץ שאינו שלו והוא לומד אותה על בורייה. המפה מגלמת את הקפסולה הקיבוצית - של כל קיבוץ - המתכנסת בתוך עצמה בין חמוקי גבעות וכביש מתפתל. אך בנוסף היא מציעה לרבינוביץ את כל מה שנחוץ לו לעבודתו ולשפה הפרטית שפיתח: רישום טופוגרפי, מרחב שיטוט גיאוגרפי ומשטח להטיל עליו ולשזור בתוכו את הצלמיות הבוטניות והימיות שלו: צללית של גפן, קו מתאר של סנונית, עיבודים צורניים של צמחים מתוך המגדיר, 'עין' של סירה, עלי אקליפטוס, מצופים ימיים, עציץ עם צמח ועוד. רבינוביץ מעבד את משטח המפה, מעמיס, מוחק, מצליב ורוקם, כשלאט לאט ובהדרגה נולדת אינטימיות חדשה בין האמן-החקלאי לבין חלקת האדמה המדומיינת שלו - מערכת יחסים שרבינוביץ היטיב לבטא במגילות האדמה הארוכות שלו שהוצגו במשכן האמנות בעין חרוד. מתוך הזרות, לכאורה, של קיבוץ אחר, שרבינוביץ אינו מבקש לחדור לתוכו באמת ולהכירו, הוא רוכש לעצמו קרבה גדולה באמצעות השינון העמלני של שרטוט המפה. בתוך הרצף האורגני הזה בולטים בחריגותם ארבעת הבתים הנטושים: בסדרה הראשונה, "מפת בארי 1949", שנוצרה ב–2006 והוצגה בגלריה של הקיבוץ (אוצרת: זיוה ילין), רבינוביץ תר ומרחף סביב ארבעת הבתים המסומנים במפה ויוצר סביבם 'הילות' שונות: עיגול, כתם אדום, צורת עלים או מנדורלות (צורת שקד). ארבע הנקודות, שאין ביניהן לא סימטריה ולא הרמוניה, מופיעות על פני משטח הרישום כצלקות קטנות, שלעתים נראות גם כפרחים או כתמים שהותזו על פני השדה. רבינוביץ יוצר משטח משחקי, עתיר וריאציות, המתעתע בכותרת ההיסטורית כבדת המשקל. הוא אינו הולך שבי אחרי הכובד המיתי של המקום, אלא משוטט בתוכו עם פרחיו ועליו, מתוך הלך רוח מהורהר ומופנם. המחט המחוררת וחוטי הרקמה, שהחליפו את הברזל והמלחם של פסליו המוקדמים, מביאים אתם אורך רוח הריוני של המתנה סבלנית לכל זרע שצומח וגדל. בסדרה השנייה -"שיחה מתמשכת (2009)", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ונאצרה גם היא בידי ילין, המקרא נעלם מתחת לרישום, והבתים מתמוססים תחת הגריד הצפוף של חוטי הרקמה וקורי הצבע. המפה מתגלה ונעלמת חליפות, והמארג שסביבה הולך ומשתרג, הולך ומסתעף, ממש כמו צמח מטפס, המכסה קיר בניין. הסדרה הנוכחית, הקרויה בשם הפשוט: "ארבעה בתים", מציעה מבט אחר, שונה מן המבטים הישראליים שהוטלו לעבר חורבות הכפרים הערביים שנותרו בנוף: מבט מבפנים. נועם העניק צבע לכל בית וצייר ציורים לקירות הריקים: הבית האדום, הבית הכחול, הבית הירוק, הבית הסגול. מפת הקיבוץ נעלמה, שכן המבט הטופוגרפי של עין הציפור שאפיין את הסדרות הקודמות אינו נחוץ בשיטוט הדמיוני שלו בחללים הפנימיים. גם טכניקת הרקמה הוסטה הצידה, על מנת להחליפה בצבעי שמן דלילים ומהולים על מצע שקוף, המציעים אסתטיקה של פרסקו, מחיקה ושחוקה בנקודות מסוימות ודקורטיבית במהותה. כל קבוצה צבעונית מציעה חמישה אייקונים צמחיים החוזרים על עצמם בסדר קבוע, ארוגים בסבך קורי של קווים ונעים בסקאלה צבעונית המתחילה בגוונים עזים וחזקים ומסתיימת בצבעים שחוקים, הדוהים מן הנייר ומן הזיכרון. דווקא ברגע שרבינוביץ אומר בקול ברור: 'ארבעה בתים' ומתמצת את מפת בארי לארבע הנקודות הממוספרות הללו, הן, למעשה, נעלמות מן העין ומקודדות לצבעים ולדגמים צמחיים. 'מפת בארי 1949', לא הובילה את רבינוביץ למחקר היסטורי על תושבי הבתים, גורלם המאוחר, גלגוליהם במחנות הפליטים בעזה וכו'. בדרכו האישית ובאורך הרוח שלו בוחר רבינוביץ להציע מנחה לדיירים הנעלמים: פרסקו צבעוני ההולך ודוהה מול עינינו, מסמל תהליך בלתי נמנע של שכחה והדחקה. סדרת רישומי הרצף, המונה למעלה מ–60 רישומי עיפרון, היא סדרה וירטואלית, המתקיימת במלואה רק ברשת. 60 הרישומים הם למעשה רישום אחד, מונוכרומי, המצויר על אותו גיליון נייר. הרישום הראשון נסרק ונשמר במחשב, השני צויר עליו ונסרק, וכן הלאה. בשלב מסוים הנייר התפורר והתהליך החל מראשיתו - רישום על רישום על רישום, המוקדם נמחק מפני המאוחר, ונוצרת שכבה נצברת של זיכרון של פעולות. מהלך קופפרמני טיפוסי, של צבירת שכבות אפרורית, עולה במחשבה, אלא שקופפרמן הפריד בין הניירות, ונועם רבינוביץ נעזר בזיכרון הווירטואלי כדי לשמר את שכבות הביניים. הסדרה כולה, השמורה רק בזיכרון המחשב, תוקרן בתערוכה כסרט אנימציה שידגיש את תהליך הגלגול, המחיקה וההשתנות המתמיד בין רישום למשנהו. האם ניתן לגזור מן העבודה המתמשכת, העמלנית, של נועם רבינוביץ אמירה מסוימת לגבי גורלם ומעמדם של 'ארבעת הבתים'? האם ניתן להסיק מתוך הרישומים הנמחקים ונצברים הללו אמירה על מציאות פוליטית? נועם רבינוביץ נמנע מאמירה כזו, גם אם נטיית הלב של כל צופה, לפחות זה מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, תבקש לזהות בעבודתו צד השולל את הריסת הבתים, או מוחה כנגד השימוש ברכוש הנטוש. אך עמדת המחאה מתפוגגת בתוך סבך הרישום הקורי ונמהלת במחוות הרכות של צלליות הצמחים והציפורים. עולמו האורגני של נועם רבינוביץ, הלומד מחוכמת החקלאי והשותל, פועל כמו צמח משתרג: הוא משתרג על שטח הנייר, אך גם על החללים הריקים המהדהדים במרחב. דרכן של חורבות שהן מגדלות סביבן צמחייה פרועה. נועם מביית את הצמחייה, מעבד את שדה הפעולה, אך לא מבטל את הזיכרון. תנועתו המתמשכת סביב ארבעת הבתים וקיבוץ בארי שנבנה סביבם, היא תנועה של חיים אטיים ומורכבים הנטווים סביב צלקות וחוזרים ונפרמים. אין כאן הצעה לפתרון, גם לא אצבע מורמת במחוות נזיפה מוסרית: יש כאן התמסרות למבט, שקיעה במלאכת העשייה, הקשבה לפרטים הקטנים והתעקשות לא לאבד בדרך את נקודת המקור. 1 תושביהם המקוריים של ארבעת הבתים ברחו לעזה ב–1948. אנשי קיבוץ בארי, שהעתיקו את נקודת הישוב שלהם ב–1949 קרוב יותר לכביש ולחלקות השדות, מצאו את הבתים ריקים מאדם. נקודת ההתיישבות החדשה צמחה סביבם.